ד"ר חזי יוסף חינוך ופסיכותרפיה 

סמכות וסמכותנות
כיתה היא מעין משפחה מורחבת שהדמות המנהיגה אותה רכשה את מעמדה הן בזכות המינוי הפורמאלי והן – ובעיקר – בזכות יכולותיה, אישיותה וכישוריה. הכיתה היא סביבה ברורה שבתחומה אנו יודעים להגדיר את המותר והאסור, את הכללים ואת הגבולות. 
עמוס רולידר מעיד בספרו "הורות ללא רגשי אשם" שלסביבה ולגורמים הבאים במגע עם ילדים, יש השפעה על ההתנהגות שלהם ואף על בעיות רגשיות מורכבות שמתפתחות בהם. 
סביבה שבה הדרישות והזכויות מוגדרות באופן מספיק ברור, תסייע לילדים בבית ולתלמידים בבית הספר לפתח יכולות איפוק והבלגה. סביבה ברורה היא מסגרת חיים ללא מרחב מניפולטיבי. היא כר למרחב שמעודד את הילדים לחשוב במושגי סבלנות וסובלנות, ולהימנע 
מחשיבה או מפעולה אימפולסיביות. 
אם ננהג כך כהורים וכמנהיגים במסגרות החינוך, נעצים תחושות חיבור ואווירה של דיאלוג.

בנוסף, נפתח שיח ונפחית באופן משמעותי צורות התנהגות אנטי חברתיות כמו אלימות, ונדליזם ועבירה על כללים ועל החוק. סביבה ברורה צריכה להתבטא גם בסדר יום, שגם אם אינו קבוע יש היגיון בשינויים שחֹוו ים בו הילדים ובני הנוער.

כך גם הדרך שבה מציגים דרישות מהילדים ומבני הנוער, העקביות באכיפה ואחידות התגובה של כלל המבוגרים.
למרות אלה – ואולי דווקא בזכות אלה – יוכל כל פרט לבטא את אישיותו, את כישרונותיו, ואת חלומותיו. הקהילה תדע לחבק את השונה והאחר, וחברי הקהילה ילמדו להעריך עמדות אחרות ולהתפעל מחלומות של מרכיביה השונים. אין כאן כוונה "לייצר" דפוסים אחידים של 
התנהגות, או חלילה תפיסת עולם אחידה. במרחב המוצע יעמדו בפני כל אחד מחברי הקהילה הזדמנויות רבות לחוות רגשות נעימים וחיוביים, משום שהמחשבות יעלו מתוך בסיס של שלווה וביטחון. 
כשניצבים בפני חברי הקהילה מטרה ברורה, דרך שכולם חשופים לה וביטחון שמקורו באכיפה אחידה ועקבית, סביר מאוד שבית הספר יהיה מקום שנעים לבקר בו ולהגשים בעזרתו את החלום והשלווה תעטוף את העשייה.
אכיפה של כללים וגבולות אינה מחייבת בהכרח הנהגה נוקשה של הכיתה. מילת המפתח בעבודה עם ילדים ובני נוער היא חשיבות התגובה. אני מניח שאין הגדרה לתגובה הטובה ביותר.

יחד עם זאת, נוכל להגדיר את אי התגובה כתגובה הגרועה ביותר. היעדר תגובה ליחס בלתי הולם כלפי הזולת או להפרה של כללי המרחב הלימודי שהוגדר בתחילת הדרך, יוצר סביבה עמומה שעלולה לפתח אנרכיה ופגיעה בתחושת המוגנות. התגובה מסייעת לחברי 
הקהילה לתחום את הגבולות ולצמצם את מרחב בדיקת הגבולות האופייני לגיל ולתהליך הטבעי שקיים בכל קבוצה או ארגון, בשלבים השונים של גיבושם והגדרת מרחב הפעולה של כל אחד ממרכיביהם.
יתר על כן, למהירות התגובה ישנה משמעות רבה. בכל אירוע המחייב את תגובת המבוגר, כשזו מתמהמהת מערך הכללים של הסביבה הופך עמום ועולָ ה תהייה האם הכללים אכן מחייבים עדיין. באירוע של פגיעה בזולת כמו אלימות מילולית, ונדליזם או אפילו אמירה 
מחוצפת כלפי בעל סמכות, לתגובה יש קשר ישיר לתחושת הסדר, הביטחון והמוגנות של יתר בני הבית או הכיתה. החברים מסביב חשים ביטחון כל עוד הייתה התייחסות וננקטה תגובה כלשהי.

לעומת זאת, התמהמהות בתגובה תיצור בלבול ותעצים את העמימות.
אף שהתגובה חייבת לבוא בצמוד לאירוע, חשוב להיזהר מתגובה אימפולסיבית.

מהירות התגובה חשובה, אך יש להימנע מקבלת החלטה חד-משמעית וסופית ללא חשיבה ולפני בירור ההשלכות של האירוע בטווח הקצר והארוך, והשפעת האירוע והתגובה עליו על הפרט ועל הקבוצה. לעיתים, די שנבהיר כי האירוע מחייב תגובה ואנו כמנהיגים רוצים לחשוב ולהתייעץ בטרם נגיב.

גם זו תגובה, ואפילו תגובה טובה שמשדרת שמירה על הסביבה הברורה ואחריות לקבלת החלטה מתוך מחשבה ולא כמהלך אימפולסיבי.
הסמכות שלנו הינה תחושת הביטחון שאנו מעניקים לילדים ולבני הנוער בהתמודדות של המבוגרים עם סירוב או ערעור על סמכותם. כדי לקדם את היכולת שלנו לקבוע כללים וערכים,עלינו להבטיח כי הילד מבין את הציפיות ממנו וכי הצלחנו להגדירן באופן ברור ולא מגומגם, 
ריאלי ולא מנותק מיכולותיו. סמכות של הורה או מורה היא גם זו שמבססת את הביטחון של הצעירים בנו המבוגרים ובמחויבות שלנו לרווחתם ולהגנה עליהם במצבי חירום.
להיעדר תגובה יש משמעות חברתית ורגשית. באירוע שבו למשל מקלל תלמיד את חברו והמורה (המנהיג) מגיב ההתעלמות, המחשבות שיתרוצצו בראשו של זה שספג את הקללה יהיו בין היתר: "לא אכפת לו ממני", "אין מי שישמור עלי", "במקום הזה מותר לקלל", "גם אני 
אעשה מה שאני רוצה". לעומת זאת תגובה קצרה כמו "אני לא מרשה לך לדבר ככה" (של המורה או של ההורה בבית), מגדירה את גבולות המותר והאסור ושומרת על הסביבה ועל תחושת המוגנות.

אם ירצו איש החינוך או ההורה לקשור את הקללה לאירוע הרחב יותר שבגינו נאמרה, הם יוכלו להוסיף את המשפט: "אני מבין שאתה נסער, אך אני לא מרשה לך לדבר ככה". 

תגובה זו משלבת את הסמכות והאמפתיה, החשובים כל כך בתפקיד ההורי, כמו גם היותם מרכיבים מרכזיים בעבודת המנהיג החינוכי. יש המכנים את השילוב הזה של עמידה על עקרונותינו כהורים תוך כיבוד הילד ותחושותיו, מנהיגות הומאנית, עליה נרחיב בפרק הורות 
דבש. 
לא מדובר כאן בנקיטת קו נוקשה, אחיד ובלתי מתפשר, והכוונה בוודאי אינה למנוע מהתלמידים הסבר, דיון והבהרות לעמדת המבוגר. הסמכות אינה תוקפנות ונוקשות. הסמכות היא הצורך והיכולת להיות ברורים ותקיפים בדברינו, בכוונותינו ובתגובותינו.
רבים נוטים להתבלבל בין סגנונות ההורות, זה הסמכותי וזה הסמכותני.

ההורה הסמכותני נוהג כמפקד שיש להישמע להוראותיו. "ככה אמרתי וזהו!" הורה כזה מצפה לשליטה מוחלטת, ללא תמיכה רגשית וללא אמפתיה למצוקתו של הילד בעקבות הדרישה המוחלטת לציות. 
לעומתו, ההורה הסמכותי משלב את הנחישות ההורית לתפקד מתוך שליטה והכוונה, עם תמיכה רגשית שבאה לידי ביטוי בהקשבה, בהזדהות עם רגשותיו של הילד ובהענקת הסברים רציונאליים להחלטותיו.

הורה סמכותי יאמר לב תו בת הארבע-עשרה המבקשת לצאת למסיבה, שאינו יכול להרשות לעצמו לסכן אותה. "אני סומך עלייך, אך לא סומך על העולם שבחוץ. אני יודע שיהיה לך קשה להישאר בבית הערב בזמן שהחברות שלך מבלות במסיבה. 
אני מבין שההחלטה שלנו מכאיבה לך. חשוב לי שתדעי שהחלטנו כך מתוך דאגה ואהבה".
הורה סמכותני יאמר: "ככה החלטתי וזהו".
במחקר שנערך בבית חולים שניידר נבדקה השפעת סגנון הורי סמכותי וסמכותני על האיזון הגליקמי (רמת הגלוקוז בדם) של המטופלים הצעירים, ומידת שיתוף הפעולה של בני הנוער עם הטיפול שנדרשו לעבור בבית החולים. החוקרים מצאו כי ככל שסגנון ההורות של 
האבות סמכותי יותר, האיזון הגליקמי של ילדיהם היה טוב יותר מזה של ילדים לאבות בעלי סגנון סמכותני (נוקשה וכוחני).

מתבגרים שאבותיהם סמכותיים גילו היענות טובה יותר לטיפול.
עוד מצא המחקר כי ככל שסגנון ההורות של האימהות היה מתירני יותר, ההיענות של המתבגר לטיפול הייתה פחותה. כמו כן נמצא כי ככל שתחושת חוסר האונים אצל ההורים הייתה גבוהה יותר, האיזון הגליקמי אצל המתבגר והיענותו לטיפול, היו פחותים.
כדי להבטיח שבני הנוער יראו במבוגר דמות סמכותית ולא סמכותנית, על המערכת לאפשר להם לערער, להתנסות ביוזמות היצירתיות שלהם ולזכות בשיח מכבד. 
יתר על כן, המרחב הלימודי יאפשר מורטוריום – מושג מתוך תיאוריית השלבים של הפסיכולוג האמריקני אריק אריקסון, שנשאל מהעולם הכלכלי ופירושו פרישת חובות. כוונתו של אריקסון לא לדרוש מהנוער בגיל ההתבגרות לבצע הכול באופן נכון בדרך לגיבוש זהותם.
בגיל ההתבגרות, כשהנער או הנערה מנסים לגבש את זהותם, הם זקוקים להתנסויות ולמרחב תמרון גדול יותר. הבדיקה העצמית שלהם תגבר על חשבון הצייתנות. הורים אמורים לאפשר לילדיהם להתנסות בתפקידים חברתיים ואישיים שונים, כדי שיצאו בסופו של דבר עם זהות ברורה ומגובשת. אף שעל פניו המורטוריום סותר את ההמלצה להעניק לבני נוער סביבה עם כללים ברורים, ניהול נכון של המורטוריום יבטיח שהמבוגרים ובני הנוער ימשיכו לראות בבית ההורים או בבית הספר ארגונים שסביבתם והתנהלותם ברורים ומתנהלים על פי כללים, הגדרת ציפיות וסדר יום.

הבעת אמפתיה
כדי להצליח בתפקידנו כהורים וכאנשי חינוך, מוטב שנלווה את הסמכות שאנו משרים באמפתיה ונדע לשלב בין ההבנה, האהבה והאמפתיה ובין התקיפות והסמכותיות המשמרות את הסביבה הברורה. הכללים והערכים הנהוגים במרחב הלימודי אינם מספיקים. כלי העבודה המרכזי של הורה או איש חינוך הוא אישיותו, שבאה לידי ביטוי בתחושת השליחות, בהבנה וביכולת ההכלה, ברגישות ובאהבה. 
האמפתיה מתבטאת בדאגה לשלומו של הילד או המתבגר ובאכפתיות בנוגע להצלחתו ולהתפתחותו הרגשית והחברתית. רבים מאנשי החינוך לומדים ומפתחים את האמפתיה כלפי הילדים והמתבגרים תוך כדי עבודתם. בספרו "אמפתיה בחינוך – חינוך באהבה" (מכון מופ"ת, 2013) כותב פרופסור שלמה קניאל כי האמפתיה היא נשמת אפו של החינוך, כפי שהאהבה היא נשמת אפה של הזוגיות. האמפתיה שחשים התלמידים מאיש החינוך תיבחן ברצונם לשהות במחיצתו, לשוחח, לשתף, לתהות, להעז ביצירתיות שלהם, לבקש עזרה ואף להתעמת. איש חינוך שידרוש מהם לעמוד בכללים ברורים, בחוקים ובדרישות של הסביבה, מבלי לגלות אמפתיה, מבלי לכבד אותם ומבלי לאהוב, תייצר בוגרים צייתנים שמתכופפים בפני הסמכות.

לא לכך אמור לכוון המנהיג החינוכי, כפי שלא לשם מכוונים ההורים בחינוך ילדיהם.
הפסיכולוג והעיתונאי ד"ר דניאל גולמן, בספרו רב המכר "אינטליגנציה רגשית", רואה באמפתיה יכולת לראות ללב הזולת, הנבנית על מודעּות עצמית. לטענתו, ככל שאנו פתוחים יותר לרגשותינו, כך אנו מיומנים יותר בקריאת תחושות הזולת. האמפתיה נמדדת ביכולת 
לאמץ פרספקטיבה של ילד או מבוגר ובהאזנה לדבריהם, ובמילים אחרות – ביכולת להיכנס לנעליו של האחר.
מבחן האמפתיה למבוגר המחנך הוא בשאלות המתמשכות והבלתי פוסקות שצריכות לעלות בסוף כל יום עבודה: מה עוד יכולתי לעשות למענו ולא עשיתי? האם הם מודעים להרגשתי ולמחשבות שלי? האם אמרתי לתלמידיי עד כמה הם יקרים לי והאם עשיתי די כדי 
שיאמינו לי?
בני נוער בכלל ובני נוער החֹווים משברים של גיל ההתבגרות, מעבר בין-תרבותי, גירושין, יתמות או דחייה, אינם מסתפקים באמירות, הם בוחנים אותנו על סמך המעשים.
קניאל מנסח את מרכיבי האמפתיה המיטבית המשלבת רגשות עם המחשבות והמעשים.
הנשמה והאהבה של איש החינוך הן מצרך חשוב ביצירה החינוכית. תלמיד שחווה יחס אמפתי וסביבה קשובה לצרכיו ולזכותו לממש את עצמו, יגדל להיות בוגר מאושר, מבין ומתחשב, אדם אוהב ובעל ערך עצמי ואמפתיה לסביבתו. 

עוד יוכל המחנך להרחיב את טווח האמפתיה בנדיבות שישדר לסביבתו. כך למשל יוכל המחנך לשתף את תלמידיו בהחלטתו להעניק נקודות נוספות לכל תלמיד במבחן, משום שהבחין שבאחת השאלות אף תלמיד לא הצליח לפתור את השאלה במלואה. הוא לא חייב 
לעשות זאת, זוהי נדיבות. התלמידים יחושו בנדיבות, יתחזקו ממנה וילמדו להפיק נדיבות גם מעצמם. יתכן שעולמם המוסרי של בני נוער מסוימים יתרגם את הנדיבות באופן לא הולם, כהזדמנות לניצול, אך ככל שהם יחוו את הנדיבות וילמדו להכיר את ההקשר הרגשי, ירגישו 
בטוחים ומוגנים יותר ויקבלו את סמכותו של המחנך / המנהיג.
האמפתיה מית רגמת לתחושות חיוביות שחשים התלמידים באינטראקציה שלהם עם איש הצוות המחנך, המורה או ההורה. כך למשל עידוד וניחום בעת משבר יניבו רגשות חיוביים, כמו ביטויי הערכה והוקרה נוכח הישגים או הצלחות. בשעת צער וכאב יחוש הנער בכנות 
החמלה וההזדהות עם כאבו שישדר לו המחנך. הבעת שמחה ושביעות רצון, עונג והתמוגגות מנחת מצד המבוגר המחנך, תפ תח אצל בני הנוער תחושת שייכות וחיבור, במקום חלילה תחושת ניכור כלפי המבוגר או למסגרת.
אף שתלמידים חיים מבחינה פורמאלית במסגרת סגורה שמגבילה את תחושת החופש והחירות שלהם, האמפתיה שיקבלו מהצוות החינוכי תסייע להם להימנע מתרגום המגבלות לתחושת כליאה ומחנק שעלולה לפתח מצבי תסכול, כעס ותוקפנות. תחת זאת הם ינסו –
ובדרך כלל יצליחו – לתרגם את ההגבלות לרגשות חיוביים כמו דאגה ואכפתיות, או לפחות להכיר בהגבלות כסוג של הקרבה נסבלת לטובת תחושת השייכות לקהילה ולמסגרת.
לאמפתיה מרכיבים נוספים: מידת הרחמים, טוב לב וניסיון כן ואמיתי להימנע מטעויות שיפגעו בנפשם הרכה של הצעירים. תמיכה, הבנה ומתן הזדמנות לחוות אושר הם מרכיבים חשובים לא פחות. תהליך אמפתי אינו נובע רק מהמחנך אל תלמידיו, אלא מתקיים גם בין 
המחנך לבין עצמו ותלוי ביכולתו לקבל את עצמו, על מעלותיו וחולשותיו. כך י דע לקבל גם את תלמידיו כפי שהם. מחנך בעל תחושת ערך עצמי וחוסן נפשי, יקל עליו לנהוג בזולתו באהדה, בסבלנות ומתוך קבלה. לעומת זאת, למחנך שהערך העצמי שלו נמוך ותחושת המסוגלות שלו נמוכה, תהיה נטייה להתייחס אל תלמידיו ללא אמפתיה ולהטיח בהם ביקורת קשה.
איש החינוך האמפתי יראה את מצוקתו של הילד, יזדהה עם קשייו, יחבק, ירגיע ויראה לו את הדרך. ככל שנהיה שותפים (פעילים או סבילים) בחוויות ההצלחה של הילדים ובני הנוער וככל שנדע לשדר התמוגגות ונחת רוח, גאווה ותחושת סיפוק ממאמציו של כל אחד מהם ומתפקודו – נעצים את מחויבותם לסמכותנו.
התנהגות אמפתית היא מיומנות חברתית. אם נהיה מבוגרים אמפתיים בסביבתם של הילדים, סביר מאוד שנהיה עבורם מודל לחיקוי. טוב שיכירו ויאמצו את המיומנות הזאת של התנהגות אמפתית, למען עתידם, תפקודם והשתלבותם הבריאה בחברה.
 

סמכות אוהדת
שילוב הסמכות והאמפתיה שדובר עליהם עד כה, מייצר את הסמכות האוהדת. אי אפשר לגרום לילדים ולבני נוער ללכת מרצון אחר המחנך, אם סמכותו של זה נשענת רק על הבסיס הפורמאלי במשחק התפקידים מורה-תלמיד.
הסמכות הפורמאלית יכולה לייצר ציות, הרתעה, פחד, כניעה, תחושת חוסר ישע, חרדה ובהלה. הסמכות הפורמאלית לבדה, אין בה כדי להוביל את הילד להצלחה ואף לא לחוסן נפשי ולתחושת אושר, אלא אם היא באה לצד האמפתיה.
הסמכות האוהדת הינה תוצר חיבור של שני תחומים שעשויים להיתפס כמנוגדים. סמכות,שיש בה אלמנטים של נחרצות ונחישות ואף קשיחות וסנקציות מול התלמידים, ויחד עם זאת קרבה אישית (קשר), הבנה ויכולת הכלה. סמכות אוהדת מבוססת על יכולתו של המבוגר המחנך לבטא את הציפיות, האכזבה והכעס שהוא חש כלפי ילדים שלא עמדו בדרישות, ובו-זמנית לגלות אמפתיה לתסכולים ולקשיים שלהם. 
סמכות אוהדת נבנית גם מיכולתו של המבוגר המחנך לייצר חוויות הצלחה. הוא יחמיא גם על התקדמות קלה, יפרגן על הישג, לבוש או פעולה שמבטאת ערך משמעותי, יחבק חיבוק אבהי או אימהי, יכיר ברגשות התלמידים ויתייחס אליהם מתוך הבנה, ללא ביקורתיות.

הוא יראה את נקודות האור והחוזק ויעודד את התלמידים לקחת חלק בפעילויות שיביאו לידי ביטוי צדדים חזקים באישיותם, כאלה שיסייעו להם לחוות תחושות סיפוק ומוטיבציה על בסיס ההצלחות והחוויות החיוביות. 
רבים מאנשי החינוך וההורים מופתעים ומשתאים כאשר תלמיד מציג בפניהם הישג יפה במבחן ואומר: "זה בשבילך!" או כאשר מתבגר נכון לבצע משימות בחפץ לב, אף שאין זה מתפקידו או מחובתו. בשני המקרים התלמידים מבטאים את פירות הסמכות האוהדת ואת 
עובדת היותו של המבוגר אדם משמעותי בחייו של הילד או המתבגר.